כוחו המרכזי של הספר נמצא בקולה הייחודי של רוסק־אושרוב. היא עוברת בטבעיות בין הומור סרקסטי לכאב חשוף, ובין התרחשויות כמעט סוריאליסטיות לרגעים אישיים מאוד. בסיפור ״אוטילי איננו״, למשל, היעלמותו של חתול אהוב הופכת להתבוננות עמוקה בחוויית האובדן. ב״לתוך עיניים שקופות״ מפגש עם קשיש גרמני דמנטי מעורר את זיכרון השואה, ואילו ״כריתה״ מתאר ויתור כואב על אהבה שאינה חדלה להתקיים.

לא כל הסיפורים אחידים בעוצמתם, ולעיתים העומס הרגשי והדרמטיות דורשים מן הקורא פניות וסבלנות. עם זאת, השילוב בין הקולות השונים, הרקע ההיסטורי והציורים שיצרה המחברת מעניק לספר זהות אמנותית ברורה. זהו קובץ כן ורב־רבדים, המתאים לקוראים שמבקשים ספרות שאינה חוששת להתקרב אל המקומות הכואבים ביותר בנפש.

הסיפורים נעים בין פולין לישראל, בין אירופה הקרה לקיבוץ בעוטף עזה, ובין זיכרון השואה שהגיע מבית האם למציאות המאיימת של שבעה באוקטובר. במיוחד נוגע האופן שבו אירוע קטן ואינטימי יכול לפתוח תהום שלמה: חתול שנעלם, אהבה שנקטעת או מבט בעיניו של אדם שאיבד את זיכרונו. רוסק־אושרוב אינה מנסה לרכך את הכאב, אך היא מעניקה לו אנושיות באמצעות אירוניה, דמיון ותשוקה גדולה לחיים.

הציורים המשולבים בספר אינם קישוט בלבד, אלא המשך חזותי של עולמה הפנימי של המחברת. התוצאה היא יצירה אישית מאוד, לעיתים פרועה ולעיתים מטלטלת, שמותירה את הקורא עם השאלה המלווה את הספר כולו: כיצד ממשיכים לחפש אושר אחרי שהחיים לימדו אותנו כמה קל לאבד אותו?

רוסק־אושרוב משלבת מציאות ודמיון, הומור סרקסטי ורגש עז. סיפורים כמו ״אוטילי איננו״, ״לתוך עיניים שקופות״ ו״כריתה״ מדגימים את יכולתה להפוך חוויה פרטית לדיון רחב בפרידה, בזיכרון ובמחיריה של האהבה. הציורים פרי מכחולה, המלווים את הטקסטים, מעמיקים את האווירה ומחזקים את החיבור בין הספרות לאמנות החזותית.

זהו ספר דרמטי וחשוף, שלעיתים גדוש מאוד מבחינה רגשית, אך קולו מובחן וכנה. הוא מומלץ בעיקר לקוראים המחפשים סיפורים קצרים בעלי עומק פסיכולוגי והיסטורי, ולא קריאה קלילה או סכרינית.